דירות דיסקרטיות דופקות בראש

היא זונה, היא הסכימה, היא כבר רטובה, היא רוצה את זה, היא תמצוץ…”.
נסענו לבית שלי תוך חמש עשרה דקות. כיביתי את המנוע. שוב היה שקט בתא הנוסעים, הפעם מתוח עד קצה גבול היכולת, סמיך מהלא נאמר.
“נו טוב,” אמרתי בשקט ופניתי אליה. – תחליט. אנחנו עולים? או שאני מחזיר אותך לסרגיי, ואנחנו מעמידים פנים שלא קרה כלום?
היא פקחה את עיניה לאט. הם נצצו בחושך. היא הביטה בי, אחר כך בכניסה לבית הפאנל הלא מתואר שלי, ואז חזרה אלי. הייתה שנאה, סקרנות ועצם הציפייה המרושעת שקיוויתי לראות במבט שלה.
“הוביל,” היא זרקה בקצרה והושיטה יד לידית הדלת.
הכניסה קיבלה את פנינו בריח מעופש של רטיבות וכרוב מבושל. הלכתי מלפנים, הרגשתי את צעדיה מאחורי גבה-קלים, כמעט בלתי נשמעים. שמעתי אותה נושמת. זה לא היה שטוח כמו שהיה פעם. לא הסתובבתי. פחדתי שאם אראה את פניה עכשיו, הכל יתפרק.
הדירות הנפרדות שלי הן חד-פעמיות עמוסות בזבל, כוסות לא שטופות וערימות ספרים. הפכתי את המתג בפתאומיות. האור מהנורה החשופה במסדרון הדגיש בצורה חדה וחסרת רחמים את כל אומללותה. התביישתי בפראות לרגע, אבל אז הסתכלתי על ליסה.
היא עמדה על מפתן דלתה והביטה לאחור, ולא היה לה שום גועל או לעג על פניה. רק אותה מסכה מרוחקת שהסערה הסתתרה מאחוריה. היא הסירה את נעלי ההתעמלות שלה, הניחה אותן בקפידה על הקיר. רגליה בגרביים לבנות פשוטות נראו פגיעות וקטנות.
“תיכנס,” זרקתי והלכתי לחדר, בעטתי חבורה של בגדים מהספה.
היא עקבה אחרי, עצרה באמצע החדר כשידיה שלובות על חזה. תנוחת הגנה. אבל עיניה נדדו עלי, על ידי, התעכבו במפשעה. היא העריכה. כמו הדבר הזה בחנות.

נו? – היא אמרה. – עשינו עסק. אני כאן. מה הלאה? תצווה.
הטון שלה הוא אתגר מעורבב עם מוכנות. זה היה מטורף.
“תוריד את זה,” נשמתי.
היא לא התעקשה ולא פלרטטנית. פשוט לאט לאט, עם אבדון תיאטרלי כלשהו, משכה את קצה חולצת הטריקו. קפאתי והתבוננתי. הנה בטן שטוחה וחיוורת חשופה עם טבור עמוק. הנה הצלעות. הנה החלק התחתון של השד. וכך היא הסירה את חולצת הטריקו מעל ראשה וזרקה אותה על הרצפה.
היא עמדה בחזייה שחורה ופשוטה. והוא היה מלא עד אפס מקום. שדיה היו מלאים, כבדים, הפטמות נראו בבירור מתחת לרקמה, בליטות קשות. ככה דמיינתי אותם. היא לא הורידה את עיניה, הביטה בי וסומק זחל על לחייה. לא מבושה. מהתרגשות.
הכל? היא שאלה, וקולה שוב היה נמוך, רפה.

הכל, – לא יכולתי להסיט את מבטי מהחזה שלה.
היא ביטלה דירות דיסקרטיות. הזבוב עם צליל חזק נפתח. היא התכופפה, הורידה אותם, ולרגע ראיתי את העגלגלות האלסטית של ישבנה בתחתוני חוטיני שחורים. רצועת בד דקה הלכה עמוק יותר, בין החצאים הדחוסים. היא הזדקפה, נשארה רק בתחתונים. נשמתי לעתים קרובות, החזה שלי עלה וירד. היא הייתה יפה. כמו תמונה. כמו אותה מסגרת מסרטון, רק חי יותר, אמיתי יותר, ומתוך זה חזק פי אלף.
צעדתי לעברה. היא לא נרתעה. הושטתי את ידי והעברתי את גב אצבעותיי על לחיה. העור היה לוהט. היא כיסתה את עיניה, שפתיה נפתחו מעט.
למה עשית את זה? – לחשתי, כבר לא זכרתי את הסחיטה, את סרגיי, את כל מה שבעולם. באמת היה לי חשוב לדעת.
היא פקחה את עיניה. לא הייתה בהם טיפת חרטה. רק אובך.
“כי אני יכולה,” היא ענתה בשקט. – כי זה מדליק. כי אני זונה. מרוצה? עכשיו אתה יודע את זה.
והיא עצמה הושיטה יד אלי, תפסה את צווארה ומשכה אותה אליה, בצורה גסה, בעלת בית. שפתיה מצאו את שלי. הם היו חמים, לחים, חסרי רחמים. היא חפרה בתוכי את שיניה, לשונה חדרה מיד לפה, פולשנית ותובענית. היא התנשקה כאילו היא רוצה לבלוע, לאכול בחיים.

עטפתי אותה סביב מותניה, הצמדתי אותה

דרך הבד הדק של החזייה הרגשתי את לבה פועם. מטורף כמו חיה מונעת. הידיים שלי החליקו למטה, חפרו בתחת החשוף שלה, סחטו אותה. היא הייתה גמישה, מושלמת. היא השמיעה צליל שקט, דמוי נהמה, והתכרבלה על כל גופי, חשה את הזקפה שלי.
ואז היא התרחקה בפתאומיות. עיניה בערו.
“מספיק לדבר,” היא התבהרה. – תזיין אותי, בשביל מה כל זה נעשה.
והיא נסוגה אל הספה, נשענת עליה, פותחת את רגליה מולי, חושפת את המקום שבו רצועת התחתונים הדקה כבר נרטבה והכהה. היא הביטה בי בהתרסה, מחזיקה את ידה על הכוס הרטוב שלה, טופחת עליה קלות באצבעותיה.

או שאתה רק אמיץ במילים?
מבטה, מלא אתגר ובוז, היה הקש האחרון. כל המשחק הזה, כל המתח, כל הזעם-כל זה התפוצץ בתוכי ברצון עיוור אחד.
קפצתי עליה. לא כמאהב, אלא כחיה רעבה. מסמר אותה לספה במשקלו, חפר את שפתיו בצווארה, בעור המלוח של עצם הבריח. היא לא התנגדה. נהפוך הוא, גופה התכופף לעבר, וגניחה נמוכה ועמוקה פרצה מגרונה-לא מעמידה פנים, הכי אמיתית. ידיה חפרו בשיערי, לא דחפו, אלא לחצו חזק יותר.
היא סיננה ישר לאוזנה ונשימתה החמה שרפה אותי. – גס רוח. זה מה שאתה רוצה, בן זונה?
היא משכה את ידה הצידה בעצמה, ונתנה לי גישה. זרקתי את החוטיני שלה הצידה. הבד נכנע בצליל מגונה. והנה היא, כולה, באופק. פיפי מסודר, כל רטוב, מבריק באור של נורה חשופה. הריח שלה-טארט, מתוק, מבוגר. העברתי את האצבע על החריץ שלה, הרגשתי את כולה נרתעת מתחת למגע. היא הייתה לוהטת וחמה להפליא.
“אתה רואה כמה אני רטובה בגללך,” קולה התפוצץ לצפצופים. – בגלל כל הזבל הזה. מרוצה?
לא עניתי. פשוט פרש את רגליה רחבות יותר ודבק בה בפה. היא צעקה-קצרה, חדה, וירכיה משכו, מנסה לקרב את ראשי. אצבעותיה נצמדו שוב בשיערי, כבר לא שולטות בכוח. ליקקתי, מצצתי, העברתי את לשוני על הדגדגן המתוח והקשה שלה, והיא התפתלה מתחתי, משמיעה כמה קולות בעלי חיים, גרוניים. היא לא הייתה סתם חרמנית. היא הייתה על הקצה והיא ידעה את זה.
היא גנחה וגופה רעד בציפייה.
התרוממתי מעליה, קורעת את חולצת הטריקו שלי, ואז את הג ‘ ינס שלי. היא שכבה פרושה, ורודה כולה, עם מבט מטושטש, חזה בולט מהחזייה הלא פתוחה, פטמה בולטת, ורודה כהה ונמזגת. היא הביטה בזין שלי, בגודל ובמתח שלו, וליקקה את שפתיה. לא עם פחד, אלא עם רעב מוסתר בצורה גרועה.
“תשכב,” היא ציוותה לפתע, עומדת בכינוי שלה, ודחפה אותי, ואילצה אותי לשכב על הגב.
היא החליקה מהספה, כרעה על ברכיה בין רגלי. אצבעותיה עוטפות את תא המטען שלי, מכווצות – תחילה בעדינות, טועמות, ואז בטוחות יותר. היא התבוננה בו מקרוב, כאילו היא מעריכה כלי.
“לא רע,” היא סיננה בחיוך, ולפני שהספקתי לומר משהו, שפתיה עטפו אותי.
היא לא מצצה כמו בפורנו, לא בלהט-בלהט, אלא באמת-בחמדנות, במיומנות, בהבנת המקרה. לשונה עוטפת את ראשה, מחליקה לאורך הרסן, לחייה נסוגות פנימה ויוצרות ואקום לא מציאותי. היא לגמה עמוק, בקושי נחנקה, מבטה מלמטה למעלה היה בוצי וחסר בושה לחלוטין. ביד אחת היא שיחקה עם הביצים שלי, ביד השנייה היא ליטפה את עצמה, המשיכה לגנוח בשקט. הציור היה כל כך מושחת, גנחתי כשראשי מושלך לאחור, חפרתי באצבעותיי בריפוד הספה. תוך דקה כבר הייתי על הקצה.

נאנחתי בניסיון להתרחק.
אבל היא רק לקחה אותי עמוק יותר לפה, ואצבעותיה חפרו בירכיים, לא נתנו לי לזוז. עיניה היו כמו, ” תגמור, לאן אתה הולך? אני מחכה.”
השליטה הייתה לגמרי אצלה. וזה היה הכי מרגש.
דירות דיסקרטיות התגלגלו על כל גופי, קשתו אותי. גמרתי לה בפה, חזק, ארוך, בצעקות ארוכות. היא לא התרחקה במילימטר. קיבלתי הכל. גרונה עבד בבליעה. ואז היא שחררה לאט לאט את הזין הרך שכבר שלי, ליקקה את שפתיה עם טיפת זרע נוצצת עליה ובלעה.
“מה,” לחשה בצרידות, כאילו ענתה למחשבה האילמת שלי. – אני בולעת הכל. אני זונה מקצועית.
ואז היא ירדה ממני לאט, כמו בחלום. התהפכתי על צדי. היא ישבה על קצה הספה, גבה אלי, גבה מכוסה בפסים אדומים מזרועותיי, שערה פרוע. היא רעדה.
רציתי להגיד משהו. משהו מטופש, כמו “זה בסדר” או ” אתה בסדר?». אבל המילים תקועות בגרון.
היא קמה בשקט מהספה, תנועותיה היו איטיות, כאילו מבעד למים. אספה את בגדיה מהרצפה. לא מסתכל עלי, לא אומר מילה. היא התלבשה בשיטתיות כמו שהתפשטה-תחתונים, ג ‘ ינס, חזייה, חולצת טריקו. כל תנועה ניתנה בדממת החדר בהד רועם. נראה שהיא מרכיבה לא רק את הבגדים, אלא את המסכה שנקרעה ממנה.
שכבתי והסתכלתי על התקרה, הרגשתי עייפות צמודה ועופרת מתפשטת על גופי. הבושה זחלה לאט, אך באופן בלתי נמנע, על ידי גל קר שהחליף אדרנלין וחום בעלי חיים. יכולתי להריח אותה מהעור שלי, להריח את שנינו, ועכשיו זה לא נראה מרגש, אלא מעיק.
היא קשרה את שרוכי הנעליים שלה, ניגשה אל התיק שלי שוכב ליד הכיסא, הוציאה חפיסת סיגריות, צבטה אחת בשיניים, הושיטה את השנייה לכיווני בלי להסתכל. לקחתי בשקט. היא הניפה את המצית, תחילה הדליקה את שלה, ואז הביאה את האש לעברי. הדלקתי, אצבעותינו נגעו בקצרה. הם היו קפואים.
“אוקיי,” היא חזרה ושחררה טפטוף עשן לעמוד האור המאובק מהמנורה. – שווה.
היא הסתובבה והלכה ליציאה. היד כבר שכבה על ידית הדלת.
השאלה ששאלתי אותה כבר פעמיים פרצה שוב. – למה? ובכן, באמת, למה אתה … אז?
היא עצרה, אבל לא הסתובבה. כתפיה היו מתוחות.

אמרתי לך. כי אני יכול, ” קולה היה שטוח, שרוף. ואז היא לקחה נשיפה נוספת והוסיפה כמעט בלחש, יותר לעצמה: – ומכיוון שלפעמים אתה צריך להרגיש כמו החלאה האחרונה. לזכור מי אתה באמת.
היא פתחה את הדלת ויצאה בלי לטרוק אותה מאחוריה. הקשבתי לצעדיה שוככים בכניסה, ואז דלת הכניסה לחצר נטרקה.
נשארתי לבד. החדר הריח כמו סקס ואפר. כתם לח קטן החשיך על הספה האפורה. עישנתי את הסיגריה שלי ואז כיביתי אותה על סוליית נעלי הספורט שלי. קם, ניגש לחלון. הרחוב היה נטוש. אף אחד.
עשר דקות לאחר מכן הגיע הטקסט. לא מליסה. מסרגיי.
“קוסטיאן, ליסה חזרה, אומרת שהבאת אותה לרכבת התחתית. תודה, אחי. אנחנו הולכים מחר לכדורגל?»
הסתכלתי על ההודעה. ואז על כתם על הספה. ואז לטלפון שלך, שם הכרטיסייה הזו עדיין הייתה פתוחה בהיסטוריית הדפדפן.
מחקתי את היסטוריית הדפדפן. לגמרי. לנצח.
ואז הוא שכב על הספה, פונה אל הקיר, ועצם את עיניו. חיכיתי שזה יגלגל סיפוק, ניצחון, כוח. אבל רק הריקנות באה. וההבנה הברורה והקרה שהסוד המלוכלך והוולגרי הזה שלנו איתה יישאר איתי לנצח.